תוכנית החלוקה שהוחלט עליה באו"ם הוציאה כזכור את ירושלים מתחום מדינת ישראל וקבעה לעיר מעמד של איזור בינלאומי. לאחר החלטת החלוקה החל השלטון הבריטי מקפל לאט לאט את שולי שלטונו ובירושלים התהווה מצב שונה מיתר חלקי הארץ. בשפלה החל מתארגן מנגנון המדינה והוחל בהקמת הכח הצבאי הממלכתי אולם בירושלים היה המצב המדיני מעורפל. ראשי הסוכנות תבעו לשלח צבא בינלאומי שיהיה אחראי לשלומה של ירושלים שיגן על ה"איזור הבינלאומי". מצב מדיני זה וגם עובדת ניתוקה של העיר מפעם לפעם, או ליתר דיוק ניתוקה המתמיד תוך כדי פתיחת הדרך מזמן לזמן, יצרו למעשה מעין אוטונומיה של החטיבה הירושלמית של לח"י.
בעוד אשר בשפלה היה ברור שכל הנוער יצטרך להתגייס לצבא שהקמתו החלה. בירושלים היה המצב שונה ושם הוסיפו להתקיים כל שלושת האירגונים בנפרד כחטיבות צבאיות עצמאיות.

מלחמת לח"י בירושלים, במצור לאחר ההכרזה באו"ם ב29 - לנובמבר , הנה פרשה של מלחמת מעטים נגד רבים ללא שעור וללא הפוגה . 1947 לחמנו להצלת חיי התושבים היהודים ממש, על ידי כבוש השטחים והשכונות שגרו בהן הערבים בלב ירושלים, וכן כיבוש הכפרים הערביים שסגרו עלינו מסביב להשמידנו. בעיקר לחמנו כדי לעמוד לפרץ לגורל העיר, למנוע את פירוזה ולהכריז קבל עם ומלואו כי לעולם לא תהיה ירושלים בשלטון בינלאומי: לא שלטון של קונסולים של אומות העולם ולא כל שלטון זר אחר. ותגדע היד של כל גורם שהוא אשר ינסה למנוע מאתנו להכריז על ירושלים כבירת ישראל לעולמים.
לאחר ההכרזה באו"ם הגעתי לירושלים. המצב בעיר ובאזור היה ירוד לאין שיעור מבחינה מורלית ובטחונית. הערבים החלו לתקוף, להרוס ולהרוג במרכז המסחרי בכניסה לעיר בשכונת רוממה ובכל השכונות שבתוך ירושלים. המצב החמיר משעה לשעה. הכבישים לעיר נסגרו וכל זה בעזרת הבריטים שעדיין שלטו בעיר ללא מצרים.
הבריטים שיתפו פעולה עם הערבים נגדנו, והיהודים ברחו למרכז העיר ללא מציל. אנשי ההגנה תפסו עמדות כדי לעמוד בפרץ, אך נתקלו בשוטרים בריטיים שפרקו את נשקם, ואף לא מנעו מהערבים להיכנס לעמדות הבלתי-מוגנות, להרוג במגינים ולשדוד את נשקם.
האסון הגדול ביותר היה שהנהגת הישוב במקום הכירה בשלטון הבריטי ולא התנגדה לו, ומורל היהודים ירד לאפס. החלה בריחה מירושלים של כל יהודי שהיו לא אמצעים לעשות זאת, ואף הפקידות הגבוהה זנחה את העיר וברחה לתל אביב.
המוסדות המשיכו ב"בכיות" בעתונות, בתחינות ובפטיציות לשלטון הבריטי כבימים ימימה. כאמור הם הכירו בשלטון הבריטי כבשליט יחיד ולא העזו להתנגד לפרוק הנשק שבידי המגינים. ואם לא די בכך, הבריטים אף השתתפו בפעולות השמדה נגד היישוב, החדירו מכונות תופת צבאיות ופוצצו אותן בלב ירושלים, ברחוב בן-יהודה ובמקומות אחרים. צר היה להיווכח שבתוך כל המהומה של חוסר שלטון יציב בירושלים המשיכו המוסדות היהודיים שנותרו בעיר בראשותו של דב יוסף, לשתף פעולה עם הבריטים בדיונים על גורל ירושלים, כולל תוכניות לפרוז העיר ולשלטון קונסולים זרים.
לאור המצב הנורא הזה החלטנו, לוחמי חרות ישראל, לפתוח במלחמה טוטאלית: לא מתגוננים יותר אלא משחררים, כובשים ומפוצצים שכונה אחרי שכונה ומפיצים את הכנופיות לכל רוח. המלחמה היתה קשה וסבלנו קרבנות רבים, היינו מעטים ונאלצנו ללחום בכוחות אחרונים לילה-לילה ושעה-שעה ללא הפוגה. בתחילה תקפנו את אזור רוממה על בתי הקפה שלו, שהיו מאוכלסים בכנופיות ערביות נושאות נשק בגלוי. בעזרת פצצות ומוקשים כבשנו את השכונה, הערבים ברחו על נפשם, ואת מקומם תפסו יהודים פליטי המרכז המסחרי.
תוך חודשיים ימים ויותר כבשנו את ליפתא עלית, ליפתא תחתית ואת כל איזור שיך-באדר אשר עליו נמצאים היום כנסת ישראל ומוסדות הממשלה. פוצצנו את בית טאנוס ;מרכז הכנופיות באזור ימין משה ושער יפו, את שיך ג'ארח, את קטמון ואת נווה שאנן. בכל שטחי הכיבוש התיישבו פליטים יהודים שנפלטו ממרכז העיר. עם כל כיבוש נוסף הודענו לאני הגנה על השחרור ובתיאום אתם הוזזו עמדותיהם בהתאם . בכל הפעולות הללו פעלנו כמעט לבדנו, ופעולותינו הרימו את המורל בעיר. הצטרפו אלינו עשרות רבות של לוחמים יהודים על נשקם, מכל העדות ומכל הזרמים. לוחמים דתיים דפקו על דלתות המחנות שלנו והקמנו חטיבה דתית אשר הקצבנו לה מקום מיוחד בתוך המחנה. הרב הידוע של האסירים, הרב אריה לוין, חנך במקום בית כנסת והביא ספר תורה. לפני כל פעולה נערכה תפילה מיוחדת שלאחריה הצטרפה היחידה לכוחות הלוחמים שלנו . לאחר שהבריטים המשיכו בהתמדה לפרק נשק מהיהודים ברחובות ובעמדות, הם שלחו ברחובות ירושלים זוגות-זוגות של שוטרים בריטיים וידם היתה בכל. החלטנו לעשות לדבר סוף ושלחנו לוחמים לפרק את נשקם של השוטרים המשוטטים. ההוראה היתה לא לפגוע בהם אלא לדרוש: "תנו את הנשק ולא ניגע בכם לרעה". בתחילה היו שהתנגדו ולכן נפצעו, אך לאחר ימים אחדים היו מוסרים את נשקם אפילו ללא שנתבקשו, וברחו על נפשם. ברור שהנשק הזה הביא תוספת כוח חשובה ללוחמינו וכעבור כחודש ימים הפסיקו השוטרים להלך ברחובות ירושלים . היהודים החלו להלך עם נשקם בירושלים ללא הפרעה כדי למנוע מהבריטים להוסיף ולשתף פעולה עם הכנופיות הערביות על ידי החדרת מכונות תופת ממוקשות, שהתפוצצו ברחובות העיר וגרמו נזק נורא בקורבנות אדם ורכוש. התחלנו למקש מכונות צבאיות ששוטטו ברחובות העיר ולהעלותן באש על יושביהן. בקשתי משאלתיאל להודיע לבריטים שלא נפגע במחנות הסגורים בהם הם מתגוררים, אך כל מכונית צבאית שתמשיך לשוטט ברחובות תעלה באש. הבריטים נענו לבקשתנו . במקביל הקימונו שלושה מחנות צבאיים שנקראו על שמות ללוחמינו שנפלו: "מחנה אלדד" בליפתא עלית, "מחנה יואב" בשיך באדר ששימש גם מחנה אימונים ועליו בנויה היום כנסת ישראל, ו"מחנה דרור" בטלביה ששימש כמפקדה. במחנות היו נשק, ג'יפים, מכונות משא משוריינות, מחסני אספקה ואף תחנת שידור. הכל בגלוי כאילו לא היו בריטים בירושלים. בחדר האוכל ב"מחנה אלדד" התקנו את חבל התלייה שהוצאנו מחדר התלייה בכלא ירושלים, ותלינו עליו מנורה מאירת עיניים כסמל לשחרור ולאולה . הכיבושים שלנו היו ברובם כיבוש שטח בנוי, עם בתי אבן מבוצרים. אי אפשר היה לכבוש שטח כזה בלי לפוצץ בתים אבל ליהודים בירושלים לא היה נשק כבד באותה תקופה, ולכן לא היתה להם ברירה אלא לתפוס עמדות ולהתגונן בלבד. אנו היינו הגוף היחיד שהיה בידו חומר נפץ ללא הגבלה מיצור עצמי, והעברנו ממנו כמויות בלתי מוגבלות לירושלים. התאמנו תוך כדי לחימה בשיטה חדישה של מלחמת רחובות. הקמנו מחלקות של נושאי תרמילים עם חומר נפץ, ובחיפוי אש התקדמנו לעבר הבתים המבוצרים, פוצצנו דלתות, החדרנו דרכן את התרמילים והעלינו את הבתים למרומים. כך התקדמנו בית אחר בית ושכונה אחרי שכונה . שיטת פעולה זו הכניסה מורך לב בערבים ובכנופיות, והחלה מנוסת בהלה המונית. כאמור השכונות התרוקנו מערבים ויהודים תפסו את מקומם. לבקשתם של אנשי ההגנה סיפקנו להם לא אחת חומרי נפץ ובתמורה קבלנו מהם כדורים שהיו חסרים לנו. נציין שאת כפר דיר יאסין כבשנו בעזרת כדורים שקבלנו מאנשי ההגנה . לאחר ששחררנו את מרבית השטחים ששלטו על הכניסה לעיר מכיוון השפלה, החלטנו יחד עם האצ"ל לכבוש את הכפר דיר יאסין, ששלט על הציר הראשי בכניסה לירושלים ולסיים בכך את המלאכה. לאחר קרבות קשים מבית לבית ופיצוץ בתים על יושביהם נכבש הכפר. כאן המקום לציין שכדי למנוע הרג של אזרחים ערבים, נשים וטף, ויתרנו על גורם ההפתעה והודענו על תחילת ההתקפה ברמקולים שהתקנו על מכונית משוריינת. הודענו שאנו כובשים את הכפר, שהדרכים לעין כרם פתוחות וביקשנו מהתושבים לברוח ולהציל את נפשם . לא אתעכב בזה על ההסתה וההשמצות שבאו מצד המוסדות היהודיים כדי להבאיש את ריחנו בעיני הציבור היהודי. ברור שבהריסת בתים נפגעים גם נשים וטף כמו בכל קרב בשטח בנוי. לא אנסנו ולא רצחנו וכל העלילות שהעלילו עלינו ברבות הימים הן עלילות שווא. בן גוריון פנה אז באיגרת למלך עבדאללה והתנצל על הכיבוש ועל הקרבנות. הוועד הלאומי הוציא כרוזים בעיר המביעים הסתייגות מכיבושי המחתרות. הם אף החתימו את הרבנים הראשיים, עוזיאל והרצוג, על כרוזים בהם היתה הכרזה דתית המוציאה את לוחמי לח"י ואצ"ל מקהל ישראל . ביקשתי להיפגש עם הרבנים הראשיים, ובלווית שניאורסון - זקן הלוחמים שלנו, בן למשפחת רבנים שעונו ונרצחו בחברון בשנת 1929 - באתי לרב הספרדי עוזיאל . היצגתי לרב שאלה בזו הלשון: "רבי, כשמאשימים אדם בפשע והוא מוכן להופיע ולהעיד אך שופטים אותו שלא בפניו, מה הדין?" תשובת הרב היתה נחרצת: "עיוות נורא". אמרתי לו: "אתה האיש" והראיתי לו את הכרוז בחתימת ידו. הוא הופתע, טען שהדבר נעשה ללא ידיעתו, והציע שאגש לרב האשכנזי הרצוג. הוא עצמו היה מוכן להכחיש את הדבר . משם הלכתי לרב הרצוג, אשר כבר התכונן לבואה של משלחת לח"י, אך לא ידע מי האיש שיופיע לפניו. וכאן ברצוני לספר בסוגריים סיפור קצר : בהיותי שפוט בכלא ירושלים, שבשטחו אנו נמצאים עכשיו, היתה באה מדי שנה משלחת של הועד הלאומי בראשותם של יצחק בן-צבי והרב הרצוג, ובלווית הרב אריה לוין כרב באסירים המורשה עם כל הכרוך בזה. הרב היה מבקר בבתי הכלא ירושלים ועכו, בכלא הנשים בבית לחם ובבתי מחסה למצורעים, הכל על חשבונו הפרטי, כשהוא עצמו גר בחדר אחד וניזון מלחם צר. בביקורם הבא, שהיה מלווה בפרסום רב בעתונות, הופיעו האישים הנ"ל בבית הסוהר כהרגלם. מבלי להיוועץ באסירי ההגנה, קמתי והתרעתי בהם שלא נוכל לקבלם להבא אם לא ימלאו את הבטחתם לרב אריה לוין . כשבאתי עתה לרב הרצוג הוא זיהה אותי מיד, החוויר ובהרמת ידיים אמר: "אני לא רוצה לשמוע, אני לא אעשה דבר" וזאת מבלי שהיה הסיפק בידי לספר לו מה מטרת בואי. היה ברור שהוא ידע מראש על מטרת הפגישה. אמרתי לו: "אתה עושה מעשה שלא ייעשה, זהו עיוות דין משווע שלא מתאים לרב בישראל. אין לך סמכות להוציא את הלוחמים מקהל ישראל. ה' ישפוט בינינו ובינך". טרקתי את הדלת ויצאתי . ב15 - למאי 1948, פינו הבריטים את ארץ ישראל וכן את ירושלים. החלטתי לנצל את מצב הביניים של חוסר שלטון וודאי, להתקדם ולכבוש את שער יפו ודרכו לשחרר את העיר העתיקה כולה. עם התחלת התקדמותנו החלו הערבים בורחים והיתה זו שעת כושר שאינה חוזרת לכבוש את העיר. ידעתי שבכוחותחנו הדלים בלבד לא נוכל לבצע את המשימה. פניתי לרענן, מפקד האצ"ל, והצעתי לו להצטרף, אך הוא הודיעני שידיו קשורות בהסכם ארצי עם ההגנה, והבטיח להתקשר עם השפלה ולקבל אישור לכך. פניתי באופן דחוף למר יצחק גרינבוים, שהיה מן הקובעים בוועד היהודי להגנת ירושלים, שהשיב לי בזו הלשון: "אולי אתה צודק, אך יש החלטה לא לכבוש את העיר העתיקה, כי זה יעורר נגדנו את העולם הנוצרי והמוסלמי גם יחד ." מיהרתי לכן לבניין הסוכנות, מושבם של האלוף שאלתיאל ומפקדת ההגנה. כשנכנסתי לחדר מצאתי את שאלתיאל ומרעיו מסבים אל שולחנות ערוכים מכל טוב. עמדתי וכאילו ניתק הדיבור מפי. ירושלים רעבה, בתי החולים מלאים פצועים והרוגים, נשים וטף, וכאן מחזה שכזה. צעקתי אל שאלתיאל: "אנו עולים על שער יפו, הערבים בבהלה, הם נסוגים ובורחים, אנא תן יד, בל נאבד הזדמנות בלתי חוזרת זו." שאלתיאל ענה לי בחיוך ציני: "אתה לא הפטריוט היחידי בירושלים" ולא שעה אל דברי. אני בסערת רוחי, כשבגדי מוכתמים בדמו של יענקל'ה הגוסס אותו הורדתי בבית חולים לפני כן, צעקתי מה שצעקתי ונטשתי את המקום. לאחר ימים נודע לי שהוא התבטא: "תנו להם להיהרג לבד על החומות"  ואכן פעולה זו הוחמצה . והנה להפתעתי, חודשיים ימים לאחר מכן, בחודש יולי, בא אלי רענן, מפקד האצ"ל והציע בשם שאלתיאל לכבוש את העיר העתיקה בכוחות משותפים. הפעולה נקבעה לתאריך 17 ביולי. הייתי מלא ספקות באשר לכנות ההצעה הזו. מאז פגישתי האחרונה עם שאלתיאל לא יספתי להיפגש עמו והקשר בינינו התבצע על ידי שליחים. דווקא עכשיו, מספר שעות לפני כניסת ההפוגה לתוקפה, כאשר הלגיון נמצא בעיר ובאיזור כולו ומפגיז את העיר בתותחיו, דווקא עכשיו מעלה שאלתיאל את יוזמתו. לספקותי אלו השיב רענן ששאלתיאל התחייב בפניו שאם נצליח לחדור לעיר נמשיך להילחם עד הסוף למרות ההפוגה. לא הייתה לי ברירה אלא להסכים להצטרף, שמא אני טועה וימנע מאיתנו להצטרף לפעולה גורלית והסטורית זו . ואכן, חששותי התאמתו. כאשר לוחמי אצ"ל הצליחו לפרוץ לעיר העתיקה דרך השער החדש, קיבל רענן הוראה משאלתיאל לסגת ולהפסיק את הקרב, ולא - יתקל באש ההגנה . כל זה מצוי בכתובים ועדויות שנאספו לאחר מכן, בהם הואשם שאלתיאל במעשה בוגדני. למעשה כוונתו ביוזמתו זו היתה לטעון מאוחר יותר שהנה גם בכוחות משותפים של שלושת הארגונים לא הצלחנו לכבוש את העיר העתיקה, ולכן אין לכוחות לח"י ואצ"ל כל סיבה להמשיך ולפעול באופן עצמאי בירושלים. לא אחת פנה אלי שאלתיאל בבקשה להצטרף למפקדה הראשית בירושלים ולפעול בכוחות משותפים. הודעתי לו חד משמעית ואף פרסמתי זאת בכרוזים ברחובות, כי ברגע שירושלים תוכרז כבירת ישראל, נתפרק ונצטרף לכוחות המשותפים . ועתה כמה מלים על פרשת ברנדוט: בהתאם לתוכנית החלוקה באו"ם שירושלים תיהפך לאיזור בינלאומי מפורז בשלטון האו"ם, והרוזן השבדי ברנדוט התמנה לבצע את התוכנית . המוסדות היהודיים בראשותו של דב יוסף לא התנגדו לעצם הרעיון וניהלו עם ברנדוט משא ומתן על כל תוכניותיו. מעולם לא יצאו בהכרזה על שלטון יהודי בירושלים כבירת ישראל. הם הכירו במנהיגותו, והוא עם חבר עוזריו החל בפיקוח מלא על גורל ירושלים בפרט ועל ארץ ישראל בכלל. ואלה ההחלטות עליהן הצהיר ברנדוט בשם האו"ם : הנגב, מפלוג'ה דרומה, יהיה שטח ערבי, הכללת ירושלים בשטח ערבי עם אוטונומיה עירונית לעדה יהודית, נמל חופשי בחיפה ושדה תעופה חופשי בלוד (בשטח ערבי), מעמדה של יפו לא הוגדר סופית, פיקוח על העלייה היהודית ארצה, הגבלת הכניסה לארץ של יהודים בגיל צבא . ומה כאב הדבר להיות נוכח במפגשים אתו ולראות את מנהיגי ירושלים בהנהגתו של דב יוסף מתרפסים ומתחננים כפי שהיו רגילים לעשות לפני השליט הבריטי מימים ימימה. אנו, אנשי לח"י, יצאנו בהפגנות נגדו ובהצהרות פוליטיות ברורות ביותר. הזהרנו אותו להפסיק: "שטוקהולם שלך - ירושלים שלנו, כלך לך מפה ."! החלטנו כפי שהיצלנו את ירושלים מההשמד הערבי כן נציל אותה מכל שלטון זר, והוצאנו את פסק דינו של הרוזן ברנדוט. עם היעלמו של הרוזן ברנדוט נמוגו ונעלמו כבמטה קסמים גם הגזירות והתכניות של האו"ם על גורל ירושלים והיו כלא היו . עד היום אני מיצר שלא היה הסיפק בידינו לגמור את המלאכה בירושלים. הכותל המערבי נשאר בכייה אף לדורות הבאים, ולא הצלחנו להקים את בניין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה .